סארו - הדרך הביתה

הסרט מצליח להעביר רגשות בצורה נפלאה. הן בסצנת הניתוק מהמשפחה, בה סארו פשוט משוטט חסר אונים בתחנת הרכבת בקולקטה, והן בסצנות המראות כמה סארו אוסטרלי, למשל זה שהוא מעדיף את נבחרת הקריקט האוסטרלית על פני ההודית. הסרט עושה שימוש נרחב בהיבטים של החברה המערבית אוסטרלית ושל ההודית. הניגוד בין נופיה הרבים של הודו – הן הטבע והן העיר המלוכלכת, לנופיה הפסטורליים של אוסטרליה. הצילום של הסרט נעשה בצורה יוצאת מהכלל ומצליח לתפוס את האווירה והנופים הקלאסיים של 2 המקומות. גם לאוכל יש כאן תפקיד חשוב. הכפר העני בו סארו גדל, גלגולו להיות נער רחוב, ולימודיו בבית היתומים כיצד להגיד פלפל באנגלית, אל מול השפע הרב שהוא רואה במקרר בבית של הוריו המאמצים. הדבר שגרם לסארו להתקף געגועים הוא מנה הודית, שחלם לאכול ממנה בילדותו. כמו כן, הסרט מדגיש את ההשפעה שיכולה להיות לטכנולוגיה בימינו. בעוד שסרטים, סדרות וספרים רבים מציינים בעיקר את החסרונות, הסרט מראה כיצד ניתן לרתום את הטכנולוגיה של היום לטובה. בסופו של דבר, Google Earth שיחקה תפקיד מכריע במציאת הכפר, שכן בלי התוכנה, לסארו היה לוקח זמן רב מאוד לחפש בהודו את הכפר ממנו בה, משימה כמעט לא אפשרית, וספק אם בכלל היה יוצא למסע מלכתחילה. עוד דבר ראוי לציון הוא הפס קול. המוזיקה (והחוסר שלה) בסרט היא פשוט מבריקה ועוזרת להעביר את תחושות היאוש, הפחד וכמו כן גם את התקווה והשמחה. מדובר בסרט מרגש שלוקח את הצופה לטלטלת רגשות מהרגע הראשון, עד לסיום סוחט הדמעות בו יש את הסרטון של 2 האמהות (האמיתיות!) נפגשות יחד עם סארו.